לוגו אגריפס.jpg
גלריה מרי מעוצב.png

continuation of The Gendered Dress 

Girls Beware

 

Quite a few works in this exhibit show the dress of little girls. This is where it all starts, and the dress is very much a part of the socialization of little girls – to this day. So often little girls are complimented on how pretty they are, especially when wearing a dress, a praise not bestowed on boys. The beauty industry has capitalized on this attitude, making fashionable dresses for young girls, treating them like little women – perhaps following a trend starting in the far past, as in Boaz Levental’s rendition of Velazquez’ infanta. The flowers that feature on several of the girls’ dresses, (Pamela Levy, Andi Arnowitz, Yael Barlev) – are they a sign of innocence, tenderness and beauty – or do they sexualize the little girls, imbuing them with an element of temptation and seduction, as does the evocative shell on the white lace dress by Rita Mendes-Flohr.  

 

An essential characteristic of the dress is that it is open at the bottom. Girls are taught not to let their underpants show, to sit properly with their legs crossed. The open bottom of the dress leaves the girl’s - the woman’s - intimate parts vulnerable (Reuma Zoher Chayot), giving the message that she is sexually accessible, if not outright available (Leora Wise). Parvin Shmueli Buchnik in her re-interpretation of the Israeli children’s story, “Hannale’s Shabbat Dress”, in this era of Me-Too, turns around the little girl’s altruistic act of helping a poor old man into a situation leading to the exploitation of her innocence.

 

Like in Hannale’s Shabbat Dress, little girls must not let their dress get dirty or torn – thus limiting their play. Still some girls in a dress defy this limitation - as Gabriela Klein’s Roni stretches herself out leisurely on the branch of tree, or Alona Zloof Lavie’s Pipi Longstocking (Bilbi) confidently reclines on the back of an elephant, not caring if her underpants show. Or the two girls innocently relaxing on the grass, oblivious to the world, or the male artist who captures the scene, quite conscious of its complexity. (Alejandro Goldberg).

Under her skirt

The line where the dress ends - the hemline, the neckline – can often be more provocative than actual nudity, arousing the imagination of what is underneath – with boys, starting early, peeking under the skirts of girls. (Haya Graetz–Ran, Margot Gran, Nurit Yarden, Merav Shin Ben Alon and Yudith Schreiber). Israel Rabinowitz’s little dancing girl, her short skirt spread wide open, treads on dangerous grounds.

 

Religious modesty calls for clear red lines that must not be crossed, as the ultra-orthodox girls with long-sleeved school uniforms that do not reveal the curves of their bodies in Raya Bruckental‘s photograph from her video. On the other hand, Tamar Raban challenges the diners in her performance piece “Dinner Dress”, to step over the boundaries of the body and feed from her dress, as they might wonder what is in the mysterious dark cavity under her spread-out skirt.

 

Noa Arad Yaari’s “Madonna of the Toilet” must hold her dress, squeezing her legs together, until she can find a bathroom. Mazal Carmon creates a ballerina-dress out of hygienic bandages, turning the intimate inside to the outer surface, the private into public.

 

Bride and Ballerina Dreaming

The bridal gown is perhaps the epitome of the dress – and it is not surprising that a large number of artists chose to submit works that relate to the bride or her cortege. The white dress symbolizes purity, perhaps no longer virginity, but still the height of femininity – or does it refer to something more spiritual, as Sara Nina Meridor suggests?

The works here are critical, not idealizing the bride: contrasting reality and fantasy as in Heddy Abramowitz’s photograph, Adva Drori’s headless bridal doll, Roni Baroth’s flower girl from the Far East, painted on the cloth of her torn pants and Miri Garmizo constructs a bridal gown from the shattered windshield of a car. Gila Frost Miller’s bridal dress is stored in a suitcase, and the Judith Appleton’s work speaks about the contrast between the dreamlike bridesmaid’s dress, worn only once, and the real-life woman many of us grew up to be. Shira Gepstein Moshkowich paints a cast-off bridal gown next to a basket of potatoes - the grey reality of life, hinting, perhaps, at Van Gogh’s potato eaters. Dvora Morag brings us Hanna’s (Hannale’s?) shiny white neatly folded wedding gown, with a tape measure stretched across, suggesting the dress might no longer fit the bride.

 

Shlomo Serri places a nostalgic photo of a sitting bride in times gone, taken by his father, the photographer David Serri, next to a photo of his own - a street artist’s rendition of the Israeli Minister of Culture’s famed dress that served as a canvas for her political statements and wedding her to an expanded Jerusalem.  

Like the bride, the ballerina, also holds mythic dimensions in the little girl’s imagination, as in Einat Arif Galanti’s mirrored porcelain ballerina doll. Sigalit Landau dipped a dancer’s tutu in the briny Dead Sea, an act that preserves it, but also stiffens it into a pillar of salt, that would wound any ballerina, or even cause her death. Dorit Ringart’s more abstract dancer refers to Degas’ well-known wax statue of a fourteen-year-old ballerina dressed in a ready-made tutu.

 

To Dress or not to Dress

 

The female nude in art, often painted reclining, exudes passivity. She is to be looked at, an object to please the masculine gaze. In Shirley Faktor’s painting, the iconic paradigm of the clothed male artist painting the female nude is turned around, as she creates a self-portrait as the artist herself painting in the nude, her dress hanging on the other side of the canvas. Jenifer Bar Lev stages an evocative scene, where Joseph Beuys, the fully dressed male, gazes at two women in elaborate gowns (based on the Bride of Frankenstein and Kim Kardashian), while an eerily masked female nude plays the violin (sado-masochism or Abu Graib?) – bringing up thoughts of Manet’s Déjeuner sur l’herbe. 

 

The sex trade is featured in Venus’s Revenge, by Zvi Tolkovski, where a prostitute, with breasts bulging out of her dress, apparently takes on a subversive role against exploitative men. A streetwalker near the old Central Station in Tel Aviv is captured in a thrown away box by Rina Peled, dressed in cheap, tightfitting leather skirt that identifies her trade.

Debbie Margalit sits a human skeleton next to a female nude model, while the dress is worn by the skeleton – a woman so skinny from dieting? Orit Livne shows the soft underwear, the woman undressing, nonchalantly thrown off, heightening the intimacy of the scene. The dress becomes one with the wood on which Etti Chechover paints it, making transparent the body of a pensive, older woman.

 

Trying on identities

Trying on a dress can be an act of seeing if it fits well, agrees with one’s personality or expresses one’s fantasies. A change of dress can indicate a change of identity, as pointed out by feminist art historian Tal Dekel, who observes that the word “transvestite” comes from the Latin for changing clothes. (2). Dr. Tal Dekel is organizing a panel on feminist art in Israel as part of our exhibit “Her Dress, Her Symbol: Antea Revisited”.

Oree Holban presents the transgender actress and film director Lana Wachowski in a dress, receiving the “Visibility Award” from the Human Rights Campaign. Gender ambiguity features in Naomi Shalev’s text on cutting her long hair short that accompanies her collage of an equally ambiguous figure whose dress can be taken on or off by the viewer.

 

Wearing a dress by a man is known as ‘cross-dressing’, clearly identifying the dress as female. Even in our changing times of gender fluidity, there remains a reluctance, especially among heterosexual men, to adopt the dress. Is this      due to the lingering inferiority of women? Performance artist Shira Richter explores these issues on May 15, 2019 at the exhibit.

 

Perhaps it is easier for a man, Joel Gilon (Goldstein) to try on a dress in the privacy of his studio. In India, a cultural context where men are more open about wearing a dress, Meydad Eliahu asks if the dress brings out a softer side in men. In Yoav Fisch’s self-portrait he wears a dress that is really an elongated t-shirt, with overtones of a galabia, testing the boundaries of cultures and genders. When a woman appropriates what was traditionally a men’s religious article, a tallit, it still has overtones of a headscarf, a veil as in the photograph by Meir Reuven (Zalevsky).

 

The dress allows you to express an identity as in the composite photograph by Shula Keshet, where she reconnects with the line of women of her ancestry, reclaiming this cultural bond that had been erased. Alternatively, Tal Kronkop photographs herself in a dress allows her to imagine herself in a culture totally foreign to her, surprised at how comfortable she feels behind the veil.

In Nino Biniashvili’s print, the woman in a fish dress is perhaps trying on the identity of a fish - a reference to Jung’s catching ‘fish’ out of the unconscious or a phallic symbol? Lena Zaidel identifies with another animal, dreaming of wildness as she cradles a toy tiger - a pieta? – her orange hair blending with the tiger’s fur. Doron Adar captures the artist Andi Arnowitz trying on her feathered art-piece dress (from her exhibit “I think I might be Chicken Little” at the Agripas 12 gallery). Eden Mendes-Flohr notes that in army lingo the camouflage of an object is called a “dress” – in these warlike times, does a woman feel she must blend into the background - of a tree, or a snake?  

 

Survival and Resistance

The dress serves as an indicator of social status, ranging from rags, the dress of want, to the most luxurious outfits. Etti Abergel’s dress is sewn – by hand - from cheap tartan bags, as used in lieu of suitcases by the uprooted. Chana Goldberg brings us a dress from a cheap plastic bag - is the woman as dispensable as the bag? The ribbon by Dalia Katav Arieli, a special item of clothing, the pride of the little girl in conditions of want of the ma’abarot (the immigrant absorption camps in Israel of the 1950’s). The dress of want becomes a vehicle for aspirations of freedom from

oppression, in Sara Alimi’s “A Black Woman wants to Fly”.

The dress of difference identifies the Other, as the Palestinian woman in a traditional dress is confronted by the soldiers in uniform. Nava Harel-Shoshani decorates this daily scene at the checkpoints, a situation to which many Israelis are blind, in order to bring it into focus; Joseph’s biblical coat of many colors becomes a Palestinian dress, used as a target in a firing zone (Hanna Ben Haim Yulzari). The green lines in Ariane Littman’s installation appear like umbilical cords connecting a disembodied skirt to the unborn embryo-shaped (occupied) land below. In Cornelia Renz’s linoleum print, the parallel lines become bars of a prison, behind which a doll, mass-produced in a cheap-labor-country is lost.

In the works by Amira Kasim Ziyan and Nasrin Abu Baker, the Palestinian girl/woman in a traditional dress is seen and not seen, blowing in the wind, or hiding behind a curtain - being a present absentee.

Ricki Puch’s dress of a little girl, soaked in mud from around the Gaza strip, cries out against all war; Gabi Yair’s looks at the chauvinist messages in his army experience and shows an innocent little girl in a red dress in front of a tank, asking “why?”- exposing the King’s clothes.

In the work “Maidele” Edith Fischer-Katz, subversively implants a little red dress in a book written by Ezer Weizman, who told the first woman aspiring to be an air force pilot: “Maidele, did you ever see a man knitting socks? Did you ever see a woman surgeon or conductor of an orchestra?” Amnon Grof captured a painting by a street artist who calls herself “The Imaginary Duck” portraying little red riding hood with a scythe taking revenge on a pack of wolves. A masked Yazidi woman in a cheerful dress that contrasts sharply with her gun, painted by Inbal Mendes-Flohr, takes up arms in revenge of the Yazidi women raped and killed by Islamic extremists.

 

 

Fragility and Strength

 

Women are systematically manipulated by the ideal of beauty as enshrined in the media, advertising and movie industry. It has driven women into greater uncertainty about her appearance, aspiring to a body image that is not attainable – trying desperately to stay young and thin – in response turning to cosmetic surgery and dieting, often with the disastrous result of anorexia and bulimia.

 

Tali Ben Bassat photographs a dress for the idealized female body, with her      measurements “90-60-90”, however here the corset clasps stretch out the garment, rather than tucking it in. Yael Doron sketches while watching “Wuthering Heights”, her free-flowing style contrasting with the chaste Victorian dress meant to keep women in their place, a dress that nonetheless does not inhibit the passions of the female protagonist.

Dana Tannhauser’s abstract work in glass, suggestive of a dress, hints at something that could be phallic but also very vulnerable. Rachi Shamir’s delicate glass dress is fragile, but at the same time has a very strong presence, as in the poem by Dalia Rabikowich that inspired her work.

Internalized social expectations exacerbate the fragility of so many women when they dress up, standing in front of the clothes’ closet, uncertain what to wear. Hagit Shahal shows a woman dithering over a dress to just to receive a technician, and Rakefet Omer Viner speaks of the inner upheavals of a young girl and attraction to the feminine dress that is also infused with ambivalence. In Ruty Weinstein Paporisch’s work, a girl/woman, dressed to go out, feeling awkward inside her body, her feet all crooked; and Hilla Spitzer’s taller grandmother looks self-conscious on the dancefloor, next to her smiling husband who seems ready to conquer the world.

 

Can the dress be a source of strength? Nelly Agassi portrays a frail, anorexic woman who, at the same time, is firmly grounded as a building that stretches the boundaries of the body. Hila Laiser Beja’s rusted figure, wearing an old-fashioned dress that covers her entire body, is still an Iron Lady - or is the work’s title meant ironically? The dress in Sharon Fidel’s work, stitched on a medical stretch-bandage, might be strangling a body that is wounded, disjointed, but it can also be seen as the cape of a wonder-woman.

 

A few of the works in Her Dress, Her Symbol: Antea Revisited, clearly see the dress as enabling women to rise above her vulnerability, giving her new strength. In Alejandra Okret’s watercolor, the woman in a billowing skirt is ringing a bell, holding on tight to the bell’s string, letting her voice be heard. Riva Pinsky Awadish’s work “Brocade” consists of a garment, hung on a painting brush, filled with seeds that promise sprouting – of creativity. Hadassah Berry watches dough rising with the mysterious energy of women in their billowing skirts, while Annette Kleinfeld, gives us women in fiery dresses, uplifted by the primordial paintings in the cave of Lascaux.

 

 

Women’s work?

Is making dresses, knitting and embroidery only women’s work – at least in the Western world? Alexander (Eli) Shvadron portrays an embroidering woman, expressing much empathy for her, advocating greater economic independence for women engaged in such crafts. Bitya Rosenak’s works are like pincushions, connecting her to memories of her mother’s dressmaking.

 

Nouli Omer embroiders a woman in a sexy dress, waiting for “the one”, while, at the same time, the artist’s own work points to the time-consuming aspect of this craft. Bracha Bien-Venida Guy shows an embroidery from her schooldays, depicting the wedding of her Ladino-speaking grandparents, thus connecting to her heritage.

 

Nadia Adina Rose’s “Layers” (of skirts, of the landscape) evoke the garment she speaks of sewing in her poem to hide the erupting curves of the girl’s body in puberty. Maya Muchawsky Parnas’s porcelain sculptures show the folds of beautiful skirts that are disconnected from the body – do they hint at the invisibility of the woman?

Memory and What Remains

Material culture is what remains when all life is gone. The woman’s dress, perhaps more than other pieces of clothing, is a very personal item, like a second skin, it remembers the person who wore it, it remains after death. Yemima Vroman Ergas shows a photograph of her almost life-size painting as she stands, in an elegant black dress inherited from her mother-in-law, in front of a scene of her Dutch family before the Nazi occupation. Ruth Schreiber enshrines a crumpled garment in porcelain, in remembrance of her family that perished during the Holocaust. Chana Cromer’s work tells a personal story of the handout dresses her family received at displaced persons after WWII in Barletta, Italy, where she was born. Hannan Abu Hussein covers a little girl’s dress with ashes, from the scorched earth where not much is left behind.

Lihie Talmor’s photo-etching incorporates her daughter’s self-portrait standing in front of the mirror, trying on her grandmother’s dress shortly after her death. Nomi Tannhauser’s creates a portrait based on a photograph of her late mother as a young woman, recently married to her father, in a white dress and gloves – in plasticine, a material that disintegrates over time. Talia Tokatly creates a book, sparked by the pieces of cloth left over from her mother’s dressmaking that she came across twenty years after her mother’s death. Yael Serlin portrays her friend who died from cancer, with her skirt flaring up as she dances happily.

Avigail Fried paints the dress of her daughter as a toddler that she has kept hanging in her closet, reminding her of the excitement and uncertainties of early motherhood. In Nomi Bruckman’s etching, we can vaguely distinguish the imprint of a woman in a dress and hat, as if from another era. Sharona Efrat’s tactile work of a dress made with colorful pieces of cloth, and flower motifs, is very much alive, yet it contains an inner struggle between life and death, a coming out of mourning - scribbled across the work are the word: “the show must go on”.

 

המשך "השמלה המגדרית"

ילדות, היזהרנה!

מספר רב של עבודות בתערוכה מציגות שמלות של ילדות. זהו המקום בו הכל מתחיל, והשמלה משחקת תפקיד מרכזי בתהליך החיברות של ילדות קטנות  - עד לימינו אנו. לעיתים קרובות מדי מרעיפים מחמאות על ילדות לגבי יופיין בעיקר כשהן לובשות שמלות, שבחים אשר אינם מנת חלקם של הבנים. המרוויחה העיקרית מגישה זו היא תעשיית היופי המייצרת  שמלות אופנתיות עבור ילדות, ומתייחסת אליהן כאל נשים קטנות - מגמה אשר החלה אולי בעבר הרחוק, בדומה לפרשנות של בועז לוונטל ל'אינפנטה' של ולאסקאז. הפרחים המופיעים על גבי שמלות של ילדות (פמלה לוי, אנדי ארנוביץ, יעל ברלב) - האם הם סימן של תמימות, עדינות ויופי - או שמא הם מדגישים את מיניותן של הילדות, ומרמזים על אלמנט של פתיינות, כמו הקונכייה מעוררת האסוציאציות על שמלת התחרה הלבנה של ריטה מנדס-פלור.

מאפיין מהותי בעיצוב השמלה הוא הפתח בחלקה התחתון. ילדות לומדות שעליהן לשבת בצורה מהוגנת, כשרגליהן משוכלות, כדי לא לאפשר לתחתוניהן להיראות. התחתית הפתוחה של השמלה מותירה את אבריה האינטימיים של האישה פגיעים (ראומה זוהר חיות), תוך העברת מסר שהאישה זמינה מבחינה מינית, ואולי אף פנויה ממש (ליאורה וייז). בפרשנות החדשה שמציעה פרוין שמואלי בוכניק לסיפור הילדים 'חנה'לה ושמלת השבת', בעידן זה של ה Me-Too, הופכת האמנית את המעשה החסוד של הילדה הקטנה - סיוע לאדם העני והזקן - לסיטואציה המובילה לניצול תמימותה של חנה'לה.

כמו בשמלת השבת של חנה'לה, מצפים מילדות קטנות שלא להכתים או לקרוע את שמלתן - דרישה המגבילה את אפשרות המשחק שלהן. למרות זאת, ישנן ילדות המפרות את המגבלות הללו - כמו רוני בעבודתה של גבריאלה קליין, המתמתחת בנינוחות על גבי ענף העץ; או בילבי של אלונה זלוף לביא, השרועה בביטחון על גבו של פיל, ללא חשש מחשיפת תחתוניה. כך גם שתי ילדות הנחות בשלווה על הדשא, תוך התעלמות מהעולם סביבן, ותיאורו של האמן הגבר המצייר את הסיטואציה, כשהוא מודע להיבטים המורכבים הגלומים בה (אלחנדרו גולדברג).        

מתחת לחצאיתה

הקו שבו מסתיימת השמלה - קו המכפלת או הצווארון - עשויים לעיתים קרובות להיות יותר פרובוקטיביים מאשר עירום ממשי ולעורר את הדמיון לגבי מה שנמצא מתחתם. כבר בגיל צעיר בנים מסתקרנים ומציצים אל מתחת לשמלות של הילדות (חיה גרץ רן, מרגו גראן, נורית ירדן, מירב שין בן-אלון ויהודית שרייבר). הילדה הקטנה הרוקדת של ישראל רבינוביץ ושמלתה הקצרה נפרשת ופתוחה, כמו פוסעת בנתיבים מסוכנים.

כללי הצניעות הדתית מציבים קווים אדומים ברורים, שאותם אין לחצות. נערות חרדיות לובשות מדי בית ספר בעלי שרוולים ארוכים, שאינם חושפים את גופן, כפי שרואים בתצלום מתוך הווידאו של רעיה ברוקנטל. מנגד, בעבודתה Dinner Dress, מאתגרת תמר רבן את הסועדים לחצות את גבולות גופה ומגישה את הסעודה מתוך השמלה עצמה, כאשר הקהל תוהה מה נמצא בחור השחור שמתחת לחצאית הפרושה.

בעבודה של נעה ארד יערי 'המדונה של השירותים', הנערה מחזיקה את שמלתה ומשכלת את רגליה בלחץ בזמן שהיא מחפשת שירותים קרובים. מזל כרמון יוצרת שמלת בלרינה העשויה מתחבושות היגייניות, כך שהאינטימי והפנימי נחשפים לעיני כל - הפרטי הופך לציבורי.

 

חלום הכלה והבלרינה

שמלת הכלה היא ההתגלמות המושלמת של השמלה – ולכן אין זה מפתיע שאמניות רבות בחרו להגיש יצירות המתייחסות לכלה או למלוותיה. השמלה הלבנה מסמלת טוהר, אולי כבר לא בתוליות, אך היא עדיין שיאה של הנשיות - או שמא היא מרמזת לדבר-מה רוחני יותר, כפי שמציעה שרה נינה מרידור.

העבודות כאן  ביקורתיות באופיין. הן אינן מאדירות את הכלה אלא יוצרות ניגוד בין חלום למציאות: למשל בצילום של הדי אברמוביץ, בבובת הכלה חסרת הראש של אדוה דרורי, בתיאור השושבינה מהמזרח הרחוק המצוירת על בד המכנסיים הקרועים של רוני ברות, ובשמלת הכלה המורכבת משמשת מכונית מנופצת של מירי גרמיזו.

  

שמלת הכלה של גילה פרוסט מילר שמורה בתוך מזוודה, בעוד עבודתה של יהודית אפלטון מטפלת בניגוד בין שמלת השושבינה החלומית הנלבשת פעם אחת בלבד לבין האישה שאנו הופכות להיות במציאות. שירה גפשטיין מושקוביץ מציירת שמלת כלה זרוקה לצד סלסלת תפוחי אדמה - המתייחסת למציאות היום-יומית האפורה ומרמזת אולי לציורו הנודע של ואן גוך - 'אוכלי תפוחי האדמה'. דבורה מורג מציגה את שמלת הכלולות הלבנה והמקופלת בדקדקנות של חברתה חנה (חנה'לה?), כשסרט המדידה הפרוש עליה מרמז שהשמלה אינה מתאימה עוד למידות גופה.

שלמה סרי מחבר בין שני צילומים, האחד של אביו דויד סרי, והשני מעשה ידיו. הצילום של דויד משנות הארבעים מציג כלה באופן נוסטלגי ולעומתו שלמה מציג צילום ביקורתי של גרפיטי על לוח מודעות, של שרת התרבות בשמלתה הנודעת המשמשת לה לקנבס לדעותיה הפוליטיות ומחתנת אותה עם ירושלים המורחבת.

כמו הכלה, גם הבלרינה, מגלמת ממדים מיתיים בדמיונן של ילדות, כמו למשל, בובת הפורצלן המשתקפת במראה בצילום של עינת עריף גלנטי. סיגלית לנדאו טבלה שמלת טוטו של רקדנית בים-המלח, פעולה המשמרת את השמלה אך גם מקשיחה אותה והופכת אותה לנציב מלח, דבר שעלול לפצוע כל רקדנית אשר תעז לנסות אותה. הרקדנית המעוצבת בהפשטה של דורית רינגרט מתייחסת לפסל השעווה הנודע של דגה, המתאר נערה בת ארבע-עשרה הלבושה בטוטו רדי-מייד.

 

 

לבושה או חשופה

לעיתים קרובות מופיע גוף האישה העירום באמנות כשהיא שרועה ומשדרת פסיביות. האישה מהווה אובייקט להתבוננות להנאתו של המבט הגברי. שירלי פקטור הופכת הפרדיגמה האיקונית של האמן הגבר הלבוש המצייר אישה עירומה על ידי ציור דיוקן עצמי של האמנית המציירת, כשהיא עצמה בעירום, בעוד שמלתה תלויה מצידו השני של הקנבס. ג'ניפר בר לב מתארת סצנה בה ג'וזף בויס, בלבוש מלא מתבונן בשתי נשים לבושות שמלות מפוארות (המבוססות על כלתו של פרנקשטיין וקים קרדשיאן), בעוד אישה עירומה משונה עוטה מסיכה ומנגנת בכינור (האם זה איזכור לסאדו-מזוכיזם או לאירועים העשויים להתחרחש בין כותלי בתי כלא?) תיאור המהדהד גם את ציורו של מאנה 'ארוחת בוקר על הדשא'

העבודה 'נקמתה של ונוס' של צבי טולקובסקי מתיחסת לתעשיית המין ובה מתוארת זונה בעלת שדיים הפורצים מתוך שמלתה, כנראה באקט של מרד נגד הגברים המנצלים אותה. רינה פלד מתארת זונת רחוב באזור התחנה המרכזית של תל אביב בתוך קופסת קרטון פשוטה, הלבושה בבגדים זולים וחצאית עור צמודה, המסמלים
את עיסוקה.

דבי מרגלית מציגה שלד אדם לצד דוגמנית עירום, כאשר השלד הוא שלובש את השמלה. האם זהו רמז לרזון האישה שנובע מדיאטה חמורה? אורית ליבנה את בגדיה התחתונים הרכים של אישה המוסרים בצורה אגבית, ומעצימים את הממד האינטימי של הסצינה. אתי צ'כובר מציירת שמלה המתמזגת עם העץ שעליו היא מצוירת, ובכך  גוף האישה המבוגרת והמהורהרת הופך לשקוף.

 

 

ללבוש זהויות שנות

מדידת שמלה עשויה להיות בחינה של ההתאמה שלה לגוף, לאישיות או לבטא פנטזיות אישיות. החלפת בגד יכולה להצביע על השינוי בזהות, כפי שהציעה ד"ר טל דקל, חוקרת האמנות הפמיניסטית, המתייחסת גם לעובדה שהמילה 'טרנסווסטיט' מקורה במילה הלטינית המציינת החלפת מלבושים. (2)

אורי הולבן מציג את השחקנית והבימאית הטרנסג'נדרית לנה וחובסקי לבושה בשמלה, בשעה שהיא מקבלת את "פרס הנראות" מטעם ה"קמפיין לזכויות אדם". ערפול מגדרי ניתן למצוא בטקסט המלווה את הקולאג' של נעמי שליו, בו היא מתארת כיצד היא גוזרת את שיערה הארוך,  ואילו בעבודה עצמה ניתן  להפשיט או להלביש את השמלה של הדמות המעורפלת מבחינה מגדרית.

'קרוס-דרסינג' הוא מונח המתאר לבישת שמלה על ידי גבר ובכך מזהה את השמלה בבירור כלבוש של נשים. גם בימינו אנו של נזילות מגדרית עדיין קיימת רתיעה  בקרב גברים לאמץ את השמלה. האם ייתכן שזה קשור למצב הנחיתות המתמשך של הנשים? אמנית הפרפורמנס, שירה ריכטר, בוחנת נושאים אלה באירוע המתקיים תוך כדי התערוכה.

נראה שפשוט יותר עבור גבר למדוד שמלה בחלל הפרטי של הסטודיו, כמו בעבודה של יואל גילאון (גולדשטיין). מידד אליהו מעלה את השאלה האם בהודו, שבה הסביבה התרבותית פתוחה יותר לגברים הלובשים שמלות, מוציאה השמלה צדדים רכים יותר באופיים של גברים. הדיוקן העצמי של יואב פיש לובש שמלה, שהיא למעשה חולצת טי מוארכת המזכירה במידה רבה גלבייה, מאפשרת בחינה של גבולות של תרבויות ומגדרים. כאשר אישה מאמצת פריט דתי המיוחס לגברים כמו הטלית אצל מאיר ראובן (זלבסקי) היא עדיין מרמזת לכיסוי ראש או להינומה.

השמלה מאפשרת לבטא נושאים של זהות, כפי שניתן למצוא בצילום המרובד של שולה קשת, בו היא מתחברת מחדש עם השושלת הנשית של משפחתה, תוך שהיא משקמת את הקשר התרבותי שנמחק. טל קרונקופ, לעומת זאת, מצלמת את עצמה בשמלה המאפשרת לה לדמיין את עצמה בסביבה תרבותית זרה לחלוטין כשהיא עצמה מופתעת  עד כמה היא חשה בנוחות מאחורי הרעלה.

בהדפס של נינו ביניאשוילי  האישה הלבושה בגד בצורת דג אולי מנסה לאמץ זהות של דג - האם זו התייחסות לתיאוריות של יונג או סמל פאלי? לנה זידל מזדהה עם בעל חיים אחר וחולמת על טבעה הפראי תוך כדי חיבוק נמר צעצוע אשר פרוותו מתמזגת עם שיערה הכתום, באופן המזכיר גם פייטה. דורון אדר, מצלם את האמנית אנדי ארנוביץ כשהיא מודדת שמלת נוצות  - עבודת אמנות שהוצגה בתערוכה בגלריה אגריפס 12 (I Think I Might be Chicken Little). עדן מנדס-פלור מעירה כי בעגה הצבאית מתייחסים להסוואה של חפץ במונח "שמלה". האם באווירת המלחמה צריכה אישה להסתוות בתוך הרקע של ענפי העץ או  של נחש?

 

שורדות ומתנגדות

השמלה משמשת כמסמנת של מעמד חברתי, החל מסמרטוטים ובשמלת-הדלות ועד לשמלות פאר. השמלה של אתי אברג'יל שנתפרה בעבודת יד משקי אריג זול המשמשים לנשיאת מטלטלים של פליטים בנדודיהם. חנה גולדברג מציגה שמלה עשויה שקית פלסטיק זולה - האם זהו דימוי של אישה כשקית חד-פעמית? ברישום "גרדלה"  - סרט בד-  של דליה אריאלי כתב, מתואר פריט לבוש מיוחד, גאוותה של הילדה החיה בתנאים של מחסור במעברות של שנות החמישים. בעבודתה של שרה אלימי, 'אישה שחורה רוצה לעוף', שמלת-הדלות הופכת לאמצעי הממחיש את השחרור מדיכוי.

'שמלת האחרות' מזהה את ה'אחר' ומציגה אישה פלסטינית בבגד מסורתי בשעת עימות עם חיילים לובשי מדים. נאוה הראל שושני מקשטת את האירוע השגרתי הזה שמתרחש במחסומים, במטרה לעורר מודעות לאירוע שישראלים רבים מתעלמים מקיומו. בעבודה של חנה בן-חיים יולזרי שמלת הפסים של יוסף הופכת לשמלת אישה פלסטינית, המשמשת כמטרה במטווח ירי. הקווים הירוקים במיצב של אריאן ליטמן נראים כמו חבלי טבור המחברים חצאית חסרת-גוף אל האדמה (הכבושה) דמוית העובר שמתחתיה. בהדפס הלינוליאום של קורנליה רנץ נראים קווים מקבילים המזכירים סורגי כלא, שמאחוריהם בובה אבודה, בובה מפס ייצור מאחת הארצות שבהן שכר העבודה נמוך.

בעבודות של אמירה קאסם זיאן ונסרין אבו באכר הנערה או האישה הפלסטינית לבושה בגד מסורתי, נראית ולא-נראית, כשהיא מתעופפת ברוח, או אולי מסתתרת מאחורי וילון - מעין נוכחת נפקדת.

שמלת הילדה של ריקי פוך, טבולה בבוץ שנאסף מאזור עוטף עזה, זוהי זעקה כנגד מלחמות באשר הן. גבי יאיר מתבונן במסרים השוביניסטיים שבהם נתקל בשירותו הצבאי. הוא מציג את הילדה הקטנה מתוך השיר "בשמלה אדומה ושתי צמות" עומדת לפני טנק ושואלת "למה" - כמו חושפת את בגדי המלך בפני כל.

בעבודה 'מיידלע', שותלת אדית פישר כץ שמלה אדומה קטנה בתוך ספר שכתב עזר ויימן. ויצמן ששימש גם מפקד חיל האוויר זכור כמי שאמר לאישה הראשונה ששאפה לשרת כטייסת בחיל האוויר: "מיידלע, האם ראית פעם גבר סורג גרביים? האם ראית פעם רופאה מנתחת או מנצחת על תזמורת?" אמנון גרוף מצלם ציור רחוב של אמנית המכנה את עצמה "הברווז הדמיוני" כשהיא מתארת את כיפה אדומה מחזיקה בחרמש ונוקמת בלהקת זאבים. בציור של ענבל מנדס-פלור מיוצגת אישה יזידית בשמלה פרחונית המהווה ניגוד חריף לרובה שהיא אוחזת בידה, ונוקמת את האונס והרצח של  הנשים היזידיות בידי קיצונים מוסלמים.

 

פגיעות ועוצמה

נשים נתונות למניפולציה שיטתית על בסיס אידיאל היופי המקודש גם על ידי התקשורת, עולם הפרסום ותעשיית הקולנוע. דבר זה גורם להן לחוש  חוסר בטחון באשר להופעתן החיצונית, לשאוף לגוף שאינו ניתן להשגה - בניסיון נואש לשמור על נעורים וגזרה דקה. בתגובה לכך הן פונות לניתוחים פלסטיים ודיאטה, שלעיתים קרובות טומנים בחובם תוצאות הרסניות כגון אנורקסיה או בולמיה.

טלי בן בסט מצלמת שמלה המיועדת לגוף אישה אידיאלית, במידות מושלמות של 90-60-90, אולם כאן המחוך מרחיב  את הבגד במקום להדק אותו. יעל דורון רושמת בזמן שהיא צופה בסרט 'אנקת גבהים' - הסגנון הזורם והחופשי של הרישום מהווה ניגוד לשמלה הוויקטוריאנית הצנועה, שנועדה לשמור את הנשים במקומן; אף על פי כן השמלה אינה מרסנת את תשוקותיה של  הגיבורה.

העבודה המופשטת של דנה טנהאוזר בזכוכית נראית כמו שמלה ומרמזת על אובייקט שעשוי להראות כפאלי ובו בזמן פגיע מאוד. שמלת הזכוכית של רחי שמיר שברירית ובו בזמן בעלת נוכחות עוצמתית כמו שירה של דליה רביקוביץ, שהיווה מקור השראה ליצירתה. 

הציפיות החברתיות שהופנמו על ידי הנשים, מחמירות את תחושת הפגיעות של רבות מהן כשהן עומדות מול ארון הבגדים ואינן יודעות מה ללבוש. חגית שחל מציגה אישה מתמהמהת בלבישת שמלה, רק כדי לקבל ביקור של טכנאי בביתה. רקפת וינר עומר מתייחסת לסערה הרגשית של נערה צעירה ולמשיכה שלה לשמלה הנשית, הטעונה גם היא באמביוולנטיות. רות וינשטין פאפוריש  מציגה ילדה/אישה לבושה לקראת יציאה לבילוי, המשדרת חוסר נוחות בגופה, רגליה עקומות. הילה שפיצר מציגה את סבתה הגבוהה, המפגינה חוסר ביטחון עצמי על רחבת הריקודים, כאשר לצידה עומד בן זוגה המחייך, המוכן לכבוש את העולם.

האם יכולה השמלה להוות מקור של עוצמה וכוח? נלי אגסי מתארת אישה שברירית ואנורקטית, ומצד שני היא נטועה ביציבות בקרקע, כמו מבנה המותח את גבולות הגוף. הדמות החלודה של הילה ליזר בג'ה לובשת שמלה מזמנים אחרים המכסה את גופה כולו, האם היא עדיין 'אשת הברזל' – או שמא הכותרת היא אירונית? השמלה ביצירתה של שרון פידל, תפורה על גבי תחבושת אלסטית, ייתכן והיא חונקת גוף פצוע ומפורק, אך היא עשויה גם להידמות לגלימתה של וונדר-וומן.

מספר עבודות בתערוכה 'שמלה, סימלה: שיבה לאנטיאה' תופשות בבהירות את השמלה כמאפשרת לנשים להתעלות מעבר לפגיעות, תוך שהן מעניקות לנשים עוצמה חדשה. הציור בצבעי המים של אלחנדרה אוקרט, מתאר אישה בחצאית מתנופפת המצלצלת בפעמון ואוחזת חזק בחבל, דורשת להשמיע את קולה. העבודה 'בְּרוֹקָד' (רקמה בחוט זהב) של ריבה פינסקי אוודיש כוללת בגד התלוי על מכחול ציירים, כשהוא מלא גרעינים המבטיחים נביטה של יצירתיות. הדסה בארי מתבוננת בבצק תופח בעל אנרגיה מסתורית של נשים בחצאיות מתנופפות, ואילו אנט קליינפלד ליסאוור מציגה נשים בשמלות בוערות, המורמות מתוך הציורים הבראשיתיים במערות לאסקו.

 

מלאכות נשים?

האם מלאכת ייצור שמלות, הסריגה והרקמה הן עיסוקן של נשים בלבד - לפחות בעולם המערבי? אלכסנדר (אלי) שבדרון מתאר אישה רוקמת עם אמפתיה רבה כלפיה, ומעודד חירות כלכלית עבור נשים העוסקות במלאכות אלה. עבודותיה של בתיה רוזנק הנראות כמו כריות סיכות, מחברות אותה לזיכרונות ילדות של אמה שעסקה בתפירה.

נולי עומר רוקמת דמות אישה לובשת שמלה חשופה תוך שהיא ממתינה ל"אחד", בעוד היצירה של האמנית מצביעה על גזילת הזמן הכרוכה בעצם המלאכה. ברכה גיא מציגה רקמה מתקופתה בבית הספר, שבה מתוארת החתונה של סבה וסבתה דוברי הלאדינו. זהו חיבור מחודש שלה למסורת המשפחתית.

העבודה 'שכבות' (של חצאיות ונופים) שיצרה נדיה עדינה רוז מתייחסת לתפירת הבגדים עליהם היא מספרת בשירה, תוך הסתרת התפרצות החמוקיים של נערה בגיל ההתבגרות. פסלי הפורצלן של מיה מוצ'בסקי פרנס מתארים את הקפלים של חצאיות יפות המנותקות מהגוף - האם הם מרמזים על שקיפותה וחוסר נראותה של האישה?

 

 

 

זיכרון ושריד חומרי

רק התרבות החומרית היא מה שנשאר לאחר שהחיים נגמרים. שמלתה של האישה, יותר מכל פריט לבוש אחר היא פריט אישי, מעין עור שני עבורה. השמלה זוכרת את האישה שלבשה אותה ונשארת לאחר המוות. ימימה ארגז מציגה צילום של ציור כמעט בגודל אדם, בו היא עומדת בשמלה שחורה אלגנטית אותה ירשה מחמותה, על רקע בני משפחתה בהולנד לפני הכיבוש הנאצי. רות שרייבר משמרת בגד מתפורר בפורצלן, כזכר למשפחתה שנספתה בשואה. עבודתה של חנה קרומר מספרת סיפור אישי על שמלות שניתנו כתרומה למשפחתה במחנה עקורים בברלטה שבאיטליה (שם נולדה האמנית) בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. חנאן אבו חוסיין מכסה שמלה של ילדה קטנה בשכבת אפר מתוך אדמה חרוכה בה לא נותר דבר.

התחריט הצילומי של ליהיא טלמור משלב דיוקן עצמי של בתה העומדת לפני מראה ומודדת את שמלת סבתה, זמן קצר לאחר פטירתה של הסבתא. נעמי טנהאוזר יוצרת דיוקן המבוסס על צילום של אמה כאישה צעירה, שלא מכבר נישאה לאביה, כשהיא לבושה בשמלה לבנה ועוטה כפפות - בעבודה עשויה מפלסטלינה, חומר המתכלה עם הזמן. טליה טוקטלי יוצרת ספר, המעוטר בפיסות בד שנותרו כשאריות מהתפירה של אמה אותן מצאה באקראי, עשרים שנה לאחר מותה של האם. יעל סרלין יוצרת דיוקן של חברתה שנפטרה ממחלת הסרטן, חצאיתה מתנופפת בשעת ריקוד עליז.

אביגיל פריד מציירת את השמלה של בתה הפעוטה, אותה שמרה בארון הבגדים לאורך שנים כתזכורת להתרגשות ולחוסר הבטחון אותו חשה בתקופת האימהות המוקדמת. בתחריט של נעמי בריקמן ניתן להבחין במעורפל בצורתה של אישה לבושה שמלה וכובע, כמו היו אלה מתקופה אחרת. עבודתה הטקטילית של שרונה אפרת מתארת שמלה עשויה מפיסות בד מעוטרות מוטיבים פרחוניים, הנראית מלאת חיים אולם מכילה גם מאבק בין החיים למוות, מעין יציאה מתקופת אבל - ועל העבודה רקומות המילים "ההצגה חייבת להימשך".

  • Black Facebook Icon