לוגו אגריפס.jpg
גלריה מרי מעוצב.png

Memory and What Remains זכרון ושריד חומרי

Category 9 (out of 9)

Material culture is what remains when all life is gone. The woman’s dress, perhaps more than other pieces of clothing, is a very personal item, like a second skin, it remembers the person who wore it, it remains after death. Yemima Vroman Ergas shows a photograph of her almost life-size painting as she stands, in an elegant black dress inherited from her mother-in-law, in front of a scene of her Dutch family before the Nazi occupation. Ruth Schreiber enshrines a crumpled garment in porcelain, in remembrance of her family that perished during the Holocaust. Chana Cromer’s work tells a personal story of the handout dresses her family received at displaced persons after WWII in Barletta, Italy, where she was born. Hannan Abu Hussein covers a little girl’s dress with ashes, from the scorched earth where not much is left behind.

Lihie Talmor’s photo-etching incorporates her daughter’s self-portrait standing in front of the mirror, trying on her grandmother’s dress shortly after her death. Nomi Tannhauser’s creates a portrait based on a photograph of her late mother as a young woman, recently married to her father, in a white dress and gloves – in plasticine, a material that disintegrates over time. Talia Tokatly creates a book, sparked by the pieces of cloth left over from her mother’s dressmaking that she came across twenty years after her mother’s death. Yael Serlin portrays her friend who died from cancer, with her skirt flaring up as she dances happily.

Avigail Fried paints the dress of her daughter as a toddler that she has kept hanging in her closet, reminding her of the excitement and uncertainties of early motherhood. In Nomi Bruckman’s etching, we can vaguely distinguish the imprint of a woman in a dress and hat, as if from another era. Sharona Efrats tactile work of a dress made with colorful pieces of cloth, and flower motifs, is very much alive, yet it contains an inner struggle between life and death, a coming out of mourning - scribbled across the work are the word: “the show must go on”.

רק התרבות החומרית היא מה שנשאר לאחר שהחיים נגמרים. שמלתה של האישה, יותר מכל פריט לבוש אחר היא פריט אישי, מעין עור שני עבורה. השמלה זוכרת את האישה שלבשה אותה ונשארת לאחר המוות. ימימה ארגז ורומן מציגה צילום של ציור כמעט בגודל אדם, בו היא עומדת בשמלה שחורה אלגנטית אותה ירשה מחמותה, על רקע בני משפחתה בהולנד לפני הכיבוש הנאצי. רות שרייבר משמרת בגד מתפורר בפורצלן, כזכר למשפחתה שנספתה בשואה. עבודתה של חנה קרומר מספרת סיפור אישי על שמלות שניתנו כתרומה למשפחתה במחנה עקורים בברלטה שבאיטליה (שם נולדה האמנית) בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. חנאן אבו חוסיין מכסה שמלה של ילדה קטנה בשכבת אפר מתוך אדמה חרוכה בה לא נותר דבר.

התחריט הצילומי של ליהיא טלמור משלב דיוקן עצמי של בתה העומדת לפני מראה ומודדת את שמלת סבתה, זמן קצר לאחר פטירתה של הסבתא. נעמי טנהאוזר יוצרת דיוקן המבוסס על צילום של אמה כאישה צעירה, שלא מכבר נישאה לאביה, כשהיא לבושה בשמלה לבנה ועוטה כפפות - בעבודה עשויה מפלסטלינה, חומר המתכלה עם הזמן. טליה טוקטלי יוצרת ספר, המעוטר בפיסות בד שנותרו כשאריות מהתפירה של אמה אותן מצאה באקראי, עשרים שנה לאחר מותה של האם. יעל סרלין יוצרת דיוקן של חברתה שנפטרה ממחלת הסרטן, חצאיתה מתנופפת בשעת ריקוד עליז.

אביגיל פריד מציירת את השמלה של בתה הפעוטה, אותה שמרה בארון הבגדים לאורך שנים כתזכורת להתרגשות ולחוסר הבטחון אותו חשה בתקופת האימהות המוקדמת. בתחריט של נעמי בריקמן ניתן להבחין במעורפל בצורתה של אישה לבושה שמלה וכובע, כמו היו אלה מתקופה אחרת. עבודתה הטקטילית של שרונה אפרת מתארת שמלה עשויה מפיסות בד מעוטרות מוטיבים פרחוניים, הנראית מלאת חיים אולם מכילה גם מאבק בין החיים למוות, מעין יציאה מתקופת אבל - ועל העבודה רקומות המילים "ההצגה חייבת להימשך".

  • Black Facebook Icon